ראש חודש אייר
"אייר - אני יי רופאך"
אנרגיית חודש אייר מתייחסת לכבוד האדם כערך יסוד אוניברסאלי, הנבחן ונמדד מדי יום ביחסם של בני אדם לזולתם.
על פי מניין החודשים זהו החודש השני בו חווה העם את תחושת החופש.
לאחר האופוריה של השחרור יש התפכחות, להכרת מציאות חדשה. זה השלב בו מוטלת על משה המשימה להעביר את עם העבדים בפאזה חשיבתית מקורבן לבן חורין.
משה אינו מנסה ליצור חברה אוטופית אך מתחיל לייצר את הכלים ליצירת מערכת מסודרת של תובנות וחוקים, של מותר ואסור - הן ברמה האנרגטית והן ברמה הארצית.
הדרך להמחיש תובנה זו זאת מתחברת לכאורה בצורה לא מובנת למחלת הצרעת, מחלה המוקיעה ומוציאה את המצורע אל מחוץ למחנה; מרים אחות משה חלתה בצרעת.
מרים שעשתה כה רבות למען משה, למען משפחתה, למען העם כולו - מאבדת את ההבנה הבסיסית שאין זכות בה לשפוט אף אדם ולא משנה מהו מעמדה, ואין מותרת היא בהליכת רכיל. ולכן מקבלת את עונשה – לצאת מחוץ למחנה. להבין את משמעות חשיבות החברה. אדם יכול להבין משמעות חשיבותו של דבר יקר ערך רק כאשר נאלץ לוותר עליו.
משה ידע את חומרת לשון הרע של מרים, ראה סבלה וכל שיכול היה לפנות לאל בתחינה, בתפילה הקצרה מכל תפילותיו, אך האוגדת בתוכה את כאבו. "אל נא רפא נא לה".
זו הפעם הראשונה שעומד למשפט איבר בגוף האדם, לא האדם כאינדיבידואל, לא קבוצה מתוך החברה ולא החברה בכללותה. אלא הלשון, זו המתגלגלת בפיו של אדם ויורה מילים לכל עבר ללא חשך וללא מחשבה - איבר אחד קטן שמקבל משמעות נרחבת עד כי חיים ומוות בידיו: לשון הרע פוגעת בדובר, במקשיב ובמושא הדיבור.
כאן ניתנת האזהרה שבהליכת רכיל. אנשים חושבים לעצמם, שאין הם מרעים במעט מילים ש"זרקו" לחלל האוויר. [לעיתים מקנאה, לעיתים מטיפשות]. אין הם יודעים עד כמה מילה עלולה להזיק, יותר מכל אבן שנזרקת או מכת אגרוף. שפוגעת ומכאיבה. מילה שנאמרת, יכולה להכאיב לאורך ימים, לאורך שנים ולאורך דורות.