"ה´אלוהיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר. ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, .. ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" (דברים ח, ז- ח)
 

ארץ ישראל הינה מקום ייחודי מבחינה טיפוגרפית, היא  מאגדת ומשלבת בתוכה שלושה אזורי אקלים שונים: ים תיכוני, אירו- טוראני, וסהרו- ערבי. בעירוב אקלימי זה, אין עונות מוגדרות בכמות המשקעים בצורה וודאית, ולכן בימי קדם, כשלא היו טכניקות השקיית שדות היבולים, הייתה החקלאות מבוססת  על "חסדי השמיים": בלי הגשם לא הייתה לאדם מציאות של קיום. 

​

האדם היה שותל עצי פרי, גפן, חיטה ושעורה, וממתין לבוא הגשם. צורת חקלאות זו נקראה חקלאות בעל [על שם האל "בעל", אלם של שבטי המקום הפגאניים. במציאות הפיזית הטבעית של ארץ ישראל אין מובטח הגשם, ולכן  תהליך הזריעה והקציר עורר תמיד את החקלאי לתפילה.

​

א"י מובטחת  לאברהם אבינו: ..."אל הארץ אשר אראך...", וניתנת הבטחת הארץ בשנית למשה במסעו עם בני ישראל במדבר. נאמר על הארץ הזו: "... ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה, ... ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך..." וכאן מוזכרים שבעת המזונות אשר לא יחסרו מעל שולחנו של האדם בארץ המובטחת.  

 

ואלו המינים:

 

החיטה: צמח עשבוני חד שנתי ממשפחת הדגניים. פרחיה ערוכים בתפרחת הנקראת שיבולת. גרגר החיטה (הפרי) מכיל עמילן עטוף בחלבון ולכן חשיבותו הרבה לתזונת האדם. כבר בימי קדם הבין האדם את חשיבות דגן החיטה כמרכיב עיקרי בתזונתו.

 

השעורה: בעולם העתיק שימשה כמזון  לבהמות המבויתות.

 
הגפן: ארץ ישראל הייתה ידועה מאז ומתמיד בכרמיה ובתוצרתם. הגפן סימלה את פוריות הארץ. פרי הגפן נועד לשַמֵחַ: "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ".

 

התאנה: במקורות היהודיים משמשת התאנה חלק מדימוי המתאר חיי שלווה ושקט: "וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו...". ופרותיה הם אחד הפירות המייצגים את תנובת הארץ. פרי התאנה אינו נלקט מהעץ בזמן בשלותו  בפעם אחת, כשאר הפירות. כדי ללקט את הפרי  צריך האדם לבחון את מצב הפירות, שאין לקטפם טרם זמן בשלותם. 

​

הרימון: פרי הרימון מתאפיין בריבוי גרעינים שבתוכו. בשונה מרוב הפירות שיש בהם פרי (בשר) וגרעינים, גרעיני הרימון הם פירותיו.

​

הזית: הזית ירוק-העד, קשור קשר אמיץ עם ארץ-ישראל שהיא בית גידולו המקורי. לראשונה נזכר הזית בתורה בימי המבול, כאשר שלח נוח את היונה "ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה". ענף עץ הזית הוא סמל השלום. פרי הזית מר, ואין אפשרות לאכלו כפי שהוא, אך ממנו מופק שֶמֶן ייחודי בעל סגולות מרפא רבות. הוא מועיל למאכל,  למאור ולשימושים רבים נוספים.

​

התמר: מעצי הפרי הקדומים ביותר בארץ-ישראל, היה מרכזי בכלכלת תושבי האזור. פרי התמר הוא הדבש, ענפי התמר מסמלים את תנובת הארץ השופעת.

​

העוצמה הרוחנית המצויה בשבעת המינים

​

היהדות קידשה את הארץ למול השמים. ארץ ישראל כולה היא ארץ הקודש, הריה ועמקיה, ופירותיה רוויים בקדושה. לא רק השמים הם קדושים, אלא גם הארץ קדושה! ההבטחה שניתנה למשה אינה רק למלא צורך במישור הגשמי הפשוט, אלא יש בה גם פן רוחני. מתוך ההבנה כי אכילה אינה עונה רק על צורך קיומי, אלא גם משפיעה על רוחו ותכונותיו של האדם. כך שתכונותיהם של פירות שבעת המינים מכילות בתוכם את התכונות הנדרשות לאדם לבנות את האישיות הייחודית לו.

​

המספר שבע  מלווה את היהדות כקו מנחה ולכן אינו מקרי במספר מיני פירות הארץ - בדיוק כמו מניין ימי הבריאה, מניין ימי השבוע, ימי חגים, ומניין שנות השמיטה. המספר 7 מציין את השלמת היצירה.

​

מה שמאפיין את שבעת המינים הוא  שבעת השבועות שבין פסח לחג השבועות [ימי העומר]. בדת ובמסורת היהודית, הקושרים בקשר הדוק את האדם אל שבעת המינים,  אלו שבעה שבועות, 49 ימים בם פורחים חמשת עצי הפרי ומבשילים זרעי החיטה והשעורה. זה זמן בין הפרח לפרי ואין ידיעה ברורה אם "מן הפרח יעלה הפרי". מזג האוויר הוא קריטי לגבי תנובת העצים. זה הזמן בו נקבע גורל היבול לשנה הקרבה, בזמן זה נופל הפור בין "שפע לרעב".

 

שבעת המינים האלו, מעצם היותם, הם מצרך נגיש שבו שיוכל האדם לכלכל ביתו בכול ימות השנה. בעולם העתיק, המזון היה זמין על פי זמן - הזריעה והקציר, ויבול האדמה היה בידי שמים [גשם]. הקושי היה בצורך לדאוג למזון גם בשעה שהוא כלה מן השדה ומן המטע.

 

שבעת מינים אלו המצויים [בחקלאות הבעל] בא"י, ייחודם הוא בכך שניתן לאכלם בעודם טריים, אך אפשר לשמר אותם לימים בם אין פירות על העצים או בימים קשים של מחסור [ימי בצורת].

חיטה ושעורה - הם הקמח ללחם

הגפן – ליין וצימוקים

התאנה - לדבלים*

הרימון - לעסיס רימונים

הזית - לשמן

והתמרים – לדבש

 

אלו הם יסודות המזון שזקוק להם האדם והובטח בהבטחת הארץ כי לא יחסרו מעל שולחנו לא בקיץ ולא בחורף.

 

החיטה מבטאת את החוכמה והדעת, שהוא יסוד הראשון הדרוש לבנין האישיות. צידו הרוחני והאינטלקטואלי של האדם.

​

השעורה מייצגת את – הקומה החומרית, הכלכלית, הגופנית של האדם. היא המזון הראשוני הבסיסי ביותר.

​

הגפן –מעצם היותו פרי שיכול לשנות ייעודו בהתססת פירותיו - "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ",  מלמד את האדם שיש בו יכולת לחַדֵש ולשמוח. עוצמתו של היין היא ביישונו: ככל שהיין ישן יותר כך משתבח טעמו, ככל שהאדם מתחדש בחייו כך יש טעם משובח יותר לחייו.

 

פרי התאנה: יחודו של פרי זה שאין ללקטו מהעץ בפעם אחת, כשאר הפירות. צריך להתמיד במעקב על מצב הפירות ולראות אם הם כבר בשלים. פרי התאנה נקטף רק כשהוא בשל.  התורה נמשלה לתאנה מפני ..."... שרוב האילנות, הזית, הגפן, התמרה נלקטים כאחת, והתאנה נלקטת מעט. וכך התורה - היום לומד מעט, ולמחר הרבה, לפי שאינה מתלמדת לא בשנה ולא בשתיים..." אם כן, כדי להגיע להתפתחות האישיות, לא די ברוח, בחומריות תקינה, ביצירתיות ושמחה. יש הכרח להתמיד במשימה ולהתקדם, בצעדים קטנים ומדודים. גם אם הדרך ארוכה, להכירה, להוקירה ולכבדה, במסורת היהודית המזהה את עץ הדעת כעץ  התאנה. 

​

פרי הרימון - שלמות היצירה: "... כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ...". גרעיניו של הפרי הם פירותיו. הפרי  מתאפיין בריבוי גרעינים הנאכלים. שלא כרוב הפירות שיש בהם פרי וגרעינים, הרימון כולו גרעינים בבשלותו. הגרעינים איכותם שלמה, הם מקושטים בגוונים אדומים, טעמם מגוון ועסיסי, כל גרעין ברור ומלוטש, כל קבוצת גרעינים נמצאת ארוזה בנפרד, וכולם שוכנים בשלום בפרי אחד.

הרימון הוא  סמל מקובל לפריון האדם, החי והצומח, משום כך עוצבו כלי פולחן, כגון כדים, תליונים ושרביטים בדמות פרי הרימון. עיטורים בצורת רימון קישטו את שולי בגדו של הכוהן הגדול, ורימוני נחושת עיטרו את עמודי חזית המקדש "יכין ובועז".

​

ומה ייחודי בזרעיהם של הפירות

​

הזית: בתוכו יש גלעין אחד. מבנה גלעינו אחיד.... מרמז הוא למקור הבריאה, לאחד אשר ממנו מתחילה הבריאה. כאשר שילח נח את היונה מן התיבה, היא חזרה ועלה זית בפיה: "ולמה עלה זית בפיה? אלא, שאמרה היונה לפני הקב"ה: ריבון כל העולמים, יהיו מזונותיי מרים כזית ובידו של הקב"ה, ואל יהיו מתוקים כדבש ונתונים ביד בשר ודם" (פרקי דרבי אליעזר פרק כג). הזית מסמל את השילוב בין עצמאות ולקיחת אחריות ובין האמונה ש"הכול צפוי והרשות נתונה". היכולת לעשות בחירות, לעיתים קשות ומרות, ללא הטלת האחריות על האחר, גם אם הדבר מר לפעמים וקשה.

​

התמר: ניכרת בו תחילת ההתפשטות, שכן גלעין התמר אחד הוא, אך יש בו חריץ שמחלק אותו לשניים. מרמז הדבר לכך שהתפתחות האדם אינה רק בפן אחד של הארציות אלא מתחלקת היא בין הפן הרוחני לפן הגשמי. 

 

העינב [פרי הגפן]: יש בו מספר מועט של גרעינים. כאן ניכרת ההתחלה הממשית של התרחבות, בה לומד האדם לחבר בין התפתחות ארצית להתפתחות רוחנית וליצור שימחה ביניהם.  

התאנה: מספר הגרגרים בתאנה הוא רב, אך כמו מבולבלים הם וללא סדר. גם פרטי הפרי על העץ רבים, אך הם גדלים ללא כל אחידות, שכן יש צורך של התמדה יום יומית של בדיקה ובחינה את שלמות ובשלות הפרי.

ולכך משולה  גדילתו, התפתחותו והבשלתו אישית של האדם. כלומר, כדי להגיע להתפתחות האישיות, לא די ברוח, בחומריות תקינה, ביצירתיות ושמחה. יש הכרח להתמיד במשימת הבשלות הרוחנית. 

​

פרי הרימון מהווה את  שלמות היצירה: הזהות האישית בו ברורה ושלמה, מבנה הגרגרים מספרם וסידורם לקבוצות [מספר גרגרי הרימון שווים לתרי"ג המצוות שהוטלו על בני ישראל]. שלמות הרימון מלמדת את האדם על חשיבותם של כל הפרטים הקטנים בעולמו, שהרי אפילו רכיב קטן אחד מקולקל, יכול להשבית מערכת גדולה ומורכבת.

​

פרי  התמר: "מה תמרה זו ליבה מכוון למעלה, כך ישראל לבן מכוון לאביהן שבשמים", (במדבר רבה פרשה ג). התמר מסמל את האחדות של התכונות לאישיות אחת. גלעין התמר יש בו את מבנה השלם המכיל את שני חלקיו, החלק הגשמי והחלק הרוחני, ואין מתקיים האחד ללא השני.

 

מהותם הרוחנית של שבעת המינים מעבירה מסר של חיבור האדם אל נוף מולדתו, אל מהות היותו חלק מהטבע ולא מעליו.

​

מערך שבעת המינים מלמד כי כדי להיות אדם שלם, יש צורך לחבור אל כל אחת מהתכונות המצויות ומפורטות בשבעת פירות נבחרים אלו וליצור בתוכו מהות אחת ותוכן אחד, זוהי גדולתו של אדם שלם.

​