מדיטציה
מדיטציה
אותות וסימנים
מהי מדיטציה
מדיטציה נקראת על פי החלטת האקדמיה ללשון: בּוֹנְנוּת
בהגדרתה הראשונית, מדיטציה הינה כלי טכני לביצוע פעולה עצמית בנפש האדם. פעולה, בה האדם מפריד בין המהות הפנימית שלו ובין מחשבותיו, עד כדי שאינו מרגיש את העצמי הפיזי והתודעה* עומדת לה לבד.
מדיטציה הינה תרגול של אדם מול עצמו, גם אם התרגול נעשה במעגל קבוצתי.
השינוי מתרחש כשמצב התודעה של האדם משפיע על ההתנהגות וההתנהלות היומיומיות.
ישנן טכניקות מדיטציה, שהתפתחו באופן עצמאי בתרבויות שונות בעולם. המכנה המשותף לכל הטכניקות האלו הוא האפשרות לבצען באופן עצמאי.
*תודעה היא אחת מתכונות הנפש, דרכה אפשר לקלוט את היחס בין הזהות האישית לסביבה אליה מייחסים תכונות של הכרה עצמית, כושר חישה והבנה."
התפתחות המדיטציה לאורך השנים
המדיטציה התפתחה במקומות שונים בעולם ובתקופות שונות. אין יכולת להגדיר במדויק מהו המקור של המדיטציה או מהו זמן הפצתה. יש לציין כי בכל תרבות הסבירו את המדיטציה באופן שיתאים לתפישה התאולוגית או הפילוסופית, הקיימת באותו המקום.
לדוגמא: התפתחות המדיטציה בסין מייחסת את המצאת המדיטציה לדמות מיתולוגית בשם פו סי שנחשב גם למחבר האורקל הסיני אי צ'ינג.
בהודו מוזכרות טכניקות מדיטציה בכתבים מה"אופנישדות" מהמאה ה- 15 לפנה"ס.
רק בסוף המאה ה-19 החלו לחדור טכניקות מדיטציה מתרבויות המזרח אל המערב, כשהמבשרים של המדיטציה המודרנית היו המוסלמים הסופים. התרגולים שהם פיתחו היוו את הבסיס לעבודתם של מומחי המדיטציה המודרניים.
מדיטציה יהודית - בספרות ובמסורת היהודית כמעט אין אזכורים למדיטציה או לטקסים המזכירים תרגולי מדיטציה. אבל מתוך הכתובים ידוע כבר מהמאה השנייה לפנה"ס על קבוצות של אנשים, שעסקו בטכניקות גבוהות מאוד של התבוננות. בתקופת התלמוד הייתה קבוצה מצומצמת שנקראו בפי-כל "יורדי המרכבה", שיטותיהם נשמרו בסודי סודות. ידוע על ספר אחד מהתקופה ההיא ושמו "ספר ההיכלות", בספר זה מוצפנות שיטות של "התבוננות" לעליית נשמה ולהארה. אך יש לציין כי שיטות אלו היו ידועות לבודדים בלבד.
ספרים נוספים העוסקים בשיטות של "התבוננות" הם: "הספר הבהיר", "ספר היצירה" ו"ספר הזוהר".
החל מהמאה ה-12 חל מפנה ביהדות. את המפנה עושה המקובל הרב אברהם אבולעפיה, שקיבל במסורת מקודמיו שיטות רבות של התבוננות להארה והשגת רוח-הקודש.
הרב אבולעפיה הבין כי שיטת ה"התבוננות" הינה כלי המחבר את האדם למהות הפנימית שלו. ולכן לדעתו לא היה נכון שידע זה יהיה ברשות בודדים. הוא פעל רבות להפצת שיטות אלו, ובכך פתח את המדיטציה הקבלית [היהודית] לכל מי שחפץ בכך, דבר שהקים עליו מתנגדים רבים.
במאה ה-16 הרב יצחק לוריא (1572-1534)-האר"י הקדוש, חשף שיטות של "התבוננות", שהיו צפונות בספר ה"זוהר", אך שיטות אלו נשמרו בסוד בתוך קבוצת תלמידיו.
עם הקמתה של תנועת החסידות על ידי הבעל שם-טוב (1760-1698) תפסה שיטת ה"התבוננות" תאוצה רבה. רבים מגדולי החסידות היו לחוקרים נלהבים של ה"התבוננות".
גם בימינו חסידים ממשיכים לתרגל שיטות שונות של "התבוננות", המבוססות על מסורת קבלית עתיקה. בעיקר השתמשו בשיטות שמבוססות על שינון שמות קודש - שמות האל.
המדיטציה היהודית מחולקת לשלוש רמות: כוונה, התבודדות והתבוננות.
הכוונה - עוסקת בתהליך ראשוני של ריכוז מקסימלי של ניקוי השכל ממחשבות זרות, ובהתרכזות מלאה בתהליך הכרת ה"אני".
התבודדות – הינה שלב מתקדם של הכרת ה"אני", בו האדם לומד לבודד את עצמו, את המהות הפנימית שלו מן הסביבה החיצונית ומן המחשבות הפנימיות, בדרך של שיחה עם אלוהיו.
הדוגמא הבולטת ביותר לרעיון ההתבודדות במסורת היהודית היא הפולחן המרכזי בחסידות ברסלב. טקס בו המתרגל נדרש להימצא במקום מרוחק מאנשים כדי להתבודד. וזאת על מנת שיוכל להרגיש חופשי לומר בקול את רחשי ליבו ומחשבותיו, ולהעלות נושאים המטרידים אותו בפנותו אל האלוהים בשפה יומיומית כשיחה בין אדם לחברו, ולא בשפת קודש [תפילה הנקראת מתוך סידור].
התבוננות - זהו שלב רוחני גבוה של התכנסות פנימית [מדיטציה] העוסק בתהליך "קילוף קליפות האגו", גילוי הנשמה והשגת חירות רוחנית. ההתבוננות נועדה לשחרר את האדם מכבלי החומריות, להעלותו לרבדים רוחניים, וליצור שינוי במצב התודעה. מטרתה לחבר את האדם אל תדר הנשמה הפועם בו.
התוצאות הרוחניות והגופניות, הנצברות מרמה זו של מדיטציה, הן עידון וזיכוך של הנפש.
מדיטציה בדרך ניגוני תפילות
תפילה, היא פניית האדם לאלוהיו - למקור אמונתו.
זמן תפילה, הוא הזמן בו נמצא האדם לבדו למול מקור אמונתו.
תפילה יכולה להיות דף כתוב מסידור או יכולה היא להיות שיח ספונטאני של האדם הפונה לאלוהיו - למקור אליו הוא חש מחובר. תפילה יכולה להיות גם ניגון. תורת החסידות מחלקת לשלושה סוגי ניגונים: ניגון 'שוטה', ניגון 'ממולא' וניגון 'מכוון'.
ניגון שוטה - מאופיין בכך שמה שמניע את מחבר הניגון היא גישה מוחצנת של אגו טריפ, שאינה מעוררת רגשות של חיבור אל האלוהות.
נ
יגון ממולא - זהו מדרגה של אדם המחובר לפנימיות שלו, השואל את עצמו מה העולם צריך ממני, ולא מה אני צריך מהעולם. הניגון מתחשב באזנו של המאזין, יש בו כוונה ומשמעות.
ניגון מכוון – הוא השתקפות של מצב תודעתי גבוה, שהמנגן אותו מהווה "צינור" לשכינה שמדברת מתוכו. מחבר הניגון מאפשר לאלוהות לזרום דרכו.
הניגון נקרא "מכוון", מפני שהוא מכוון לתדרים השייכים למימד גבוה ובו בזמן נוגע במקום מאוד פנימי בנפש ומרעיד אותה עד כדי יצירת שינוי בתדריה. ההבנה הראשונית היא, שכאשר מצליח האדם להתרחק מההמולה החיצונית של חייו ולבודד את מחשבותיו, יכול הוא להיכנס פנימה אל תוך נבכי נפשו ולהתבונן בתהליכי חייו במבט מרחבי.
ככל שהכניסה פנימה אל תוך נבכי הנפש עמוקה יותר, מוארים רבדים חשוכים יותר וככל שמתקלפים יותר רבדים חשוכים, יכול האדם לבודד את האמת הפנימית שלו ודרכה לפעול.
החיבור בין תפילה, ניגון והתבוננות, מאפשר לאדם לחבור לתובנה מעמיקה של "דע מאין באת ולאן אתה הולך" - האמונה שדרך מדיטציה וכוונת תפילה יש ביכולתנו ליצור שינוי.
מדיטציה, בכול התרבויות, עוסקת בתהליך של נשימה מודעת. לכן יש חשיבות ליכולת האדם להיות
מודע לתהליך הנשימה* שלו.
תהליך הנשימה מתחלק לשניים:
הנשימה הארצית מחברת אותנו לעולם הפיזי - היא מתרחשת מעצמה מיום הלידה.
הנשימה המודעת מחברת אותנו לעולם הרוחני - כניסת אנרגית החיים פנימה והוצאת אנרגיה של רעלים רגשיים, שהצטברות שלהם בתוך גופנו יוצרת חולי.
ב"מדיטציות דרך ניגון תפילה" אנו משלבים התבוננות פנימית עם ניגון התפילה.
מטרת מדיטציות אלו - ריפוי וניקוי רבדים עמוקים בתוך הגוף הרוחני, הרגשי והפיזי.
הריפוי מתקיים כאשר האדם בדרך ההדמיה "נכנס" פנימה אל תוך הגוף שלו ולא יוצא במחשבותיו לנדודים במרחבים חיצוניים. בעצם התהליך של "כניסה פנימה" יתכן כי יצופו ויעלו זיכרונות כואבים, שמצויים בעומק ההוויה הרגשית. כאשר עולות ה"תמונות" הללו, יש להציפן באור למען יוכל להתקיים תהליך הריפוי, הזיכוך וההארה.