ראש חודש סיוון
על פי היהדות לכל חודש יש הארה והשפעה רוחנית שונה ומיוחדת המושפעת מלמעלה. למה הכוונה?
פותחים חודש חדש – שחוגגים בו את חג השבועות. חג הקציר. ומעבר לכך שהוא חג חקלאי, השיא של חודש זה, הוא בעצם חג מתן התורה.
השנה מחולקת ל-12 חודשים ופעם ב-4 שנים יש לנו חודש נוסף [שנה מעוברת] שזו השנה הזו, וזה כדי שלוח השנה הירחי [היהודי] יתאים ללוח השמשי [החקלאי], כך שהחגים שאנחנו חוגגים תמיד יהיו בעונות השנה הנכונות. חג הפסח באביב, חג הקציר בקיץ, וחג האסיף לפני החורף.
הציר של מחזור השנה פועל בצורה מעגלית ובכול שנה חוזר על עצמו בדיוק מופתי. הטבע יודע את המחזוריות וההרמוניה. .
ציר החיים של האדם גם הוא נע בצורה מעגלית, אבל בשונה מהטבע שבו המחזוריות קבועה, אצל האדם המחזוריות משתנה והיא משתנה על פי תקופות. אנחנו מגדירים תקופות בחיים שלנו לא לפי עונות השנה אלא על פי זמני גדילה: תקופת הילדות, הנעורים הבגרות או הזקנה. אבל באותה הנשימה אנחנו משווים את התקופות בחיינו לעונות השנה.
כלומר המעגליות של הטבע קבועה וסטאטית לעומת מעגל החיים של האדם שמשתנה כל הזמן.
יתרה מכך, גם בתוך תקופות לכאורה קבועות אנחנו יכולים לחוות תתי-תקופות ואז אנחנו כבר מגדירים את התקופה "תקופה קשה" או "תקופה טובה", וכו'.
כל תקופה, לא משנה איך נגדיר אותה, או יותר מכך איך נרגיש אותה - יש בה "פג תוקף", כלומר הכול עובר ונע על ציר הזמן של השנים:
ההבנה הזו, קדושת הזמן הזו משמשת ככלי להתפתחות רוחנית.
שנה מלשון השתנות, חודש מלשון התחדשות, והווה מלשון ההוויה. ומכאן שכל חודש מהוה מעין "פוטנציאל" להתחדשות של האדם בתחומים מיוחדים בחייו.
אנחנו נמצאים בראש חודש סיוון, החודש השלישי במניין החודשים על פי היהדות.
[חודש ניסן יציאת מצרים, חודש אייר בניית המשכן, חודש סיוון החזרה להתפקדות ולחלוקה של השבטים].
שבעה שבועות מיום שיצאו ממצרים.
למה שבעה שבועות? מפני שזה הזמן שבו האדם מתחיל להתרגל למציאות החדשה של חייו.
[תשאלו את הצעירים שיוצאים לטיול של אחרי הצבא].
התורה מכוונת את העם לקבל את תורת ישראל לחודש סיון.
חודש סיוון קשור במזל תאומים [ספר היצירה] שהוא מזל של חיבור של אור וחושך... תאומים הם שניים זהים, דומים, ועדיין זה כנגד זה, וזה רמז למציאות שחווה האדם, [כל אדם] שמתקיימים בתוכו שני דברים שונים, אור וחושך. התאומים מלמדים אותנו את עוצמתה של העבודה הרוחנית - לראות את שני הצדדים, את האור והחושך כאחד.
אותיות החודש [על פי הקבלה] של סיוון הן ר ז = סוד.
בחודש סיוון מתקיים חג שמגיע שבעה שבועות לאחר שנחגג חג החירות. 49 פעימות [49 ימים] שבכול יום בכל פעימה יש צעד של גדילה ועצמאות רוחנית. מרגע השחרור הראשוני מהעבדות בדרך לחירות. אבל לא רק לחירות של האינדיבידואל, אלא הלמידה של להיות בן חורין בתוך החברה שבה אתה חי מבלי להפר את הסדר והחוקיות.
מתי הזמן הנכון?
בחודש ניסן התקבלה ההארה, בחודש אייר נבנה המשכן, בחודש סיוון מתקבלת התורה, כלומר עכשיו ניתן הכלי המאפשר לנו להתחיל לצעוד באופן עצמאי.
זה הזמן בו עמדו ישראל יחד על הר סיני וכולם ראו את הקולות. ונאמר "ויחן שם ישראל, נגד ההר" (שמות י"ט ב'). 'ויחן' בלשון יחיד. על כך אומר רש"י: "כאיש אחד בלב אחד".
את התובנה הזו מסכם רבי עקיבא במשפט אחד: "ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה".
מהי אהבת "כמוך"?
היציאה ממצרים מסמלת את רעיון החירות.
האדם מוצא עצמו בתנועה בלתי פוסקת, תמיד חושב לאן הוא יכול להתקדם, לאילו שיאים תנסוק הקריירה שלו. החירות היא סוג של אגואיזם. ולכן תובנת חודש סיוון מלמדת שהחירות האמיתית מתממשת כאשר האדם המתחיל ללכת לבד, צריך לראות את עצמו ואת האחר באותה מדרגה.
רק שוויון מחשבתי יכול ליצר חברה בריאה.
ראש חודש סיוון נכנס אל פרשת השבוע, פרשת "במדבר" שפותחת את ספר "במדבר". לא סתם ולא במקרה "יושבת" הפרשה הזו, בשבוע זה, רגע לפני חג מתן תורה.
ספר במדבר הוא ספר בן עשר פרשיות שפרושות על 32 פרקים [ל"ב] וכולו כרובו עוסק בתולדות העם בימי שהותו במדבר, תוך דיווח "יבש" מעט וטכני, על הפעולות שיש לעשות על מנת לגבש את העם לחטיבה אחת.
המספר לא חוסך בסיפוריו על העימותים והמאבקים שקדמו להתגבשות זו. אבל מתחיל בהתעסקות לכאורה נראית שולית של פרטים קטנים כמו ספירת העם.
אין ספק כי הרגעים המכוננים של יציאת מצרים וקבלת עשרת הדיברות הם הרבה יותר דרמטיים וחשובים, ושהמספר התנכי יודע ליצור דרמות כשהוא רוצה.
אז מה קורה כאן?
בספר במדבר יש ל"ב אבני דרך המציינות את מסלול המעבר מהמון עבדים חסר שידרה, אל עם מגובש ומסודר הנושא זהות ויעוד ברורים. מן המדבר הזה בו צעד עם העבדים במשך 40 שנה, צומחת ועולה אומה חדשה, עם תרבות שלמה ומקיפה, עם דת ואמונה, עם מערכת משפט ואורח חיים מסודר, ללא מודל חיצוני. [יציאה מתרבות מצרים וכניסה אל תרבות כנען]
איפה עושים את זה?
במדבר. מפני שהמדבר מסמל יותר מכל את עוצמתה וצניעותה של הבריאה.
מקום אשר יש בו מרחבים נטולי תפאורה מעשה ידי אדם, מקום אשר יכול להכיל את כולם, את המתאספים ואת המתבודדים. יש בו מרחבים אינסוף ואינו תחום בגבולות גיאוגרפיים.
כך היא התורה, יש בה מרחבים, היא אינה משתייכת לקבוצה זו או אחרת ולמעמד חברתי/כלכלי כל שהוא. קולות רבים לה, מקול תרועה רמה עד קול דממה דקה. ואין בה קול אחד חזק יותר מהאחר. ניתנה היא קבל עם ועדה כדי ללמדנו שהיותנו שונים ומגוונים, זו הערבות שלנו לשמר את האחדות.
ואיך עושים את זה?
"וידבר ה' אל משה במדבר סיני ..שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבותם" לא הייתה ספירה כספירת ראשי בקר, אלא ספירת המשפחות ובתי האב. ומה טעמה של ספירה זו? ומה חשיבותה הרבה שהיא זו שפותחת את ספר במדבר?
אדם ששנות אפליה ושיעבוד קשה הפכוהו לנכנע בנפשו, לממורמר, כיצד משקמים אותו? כיצד שותלים בתוכו ערך עצמי? - התשובה פשוטה ... סופרים אותו. ומאחר שזהותו האישית של האדם קשורה לביתו ולמשפחתו, מתייחסים לשושלת שבונה את זהותו.
מתחילים בספירה מדויקת. הדגש הושם על הדיוק. זה לא מפקד אוכלוסין אלא ספירה המדגישה שאיש לא נשכח. כל יחיד משויך למשפחה וכל משפחה משויכת לשבט.
ההמון מתחיל להתגבש ולכל יחיד יש קול. העבד הופך לאישיות מכוח עצמו. ולכל אחד מתוך ההמון הזה יש הערכה וכבוד למקומו בתוך השבט. המטרה הרוחנית היא "לזקוף קומת עבדים".
אדם ששנות אפליה ושיעבוד קשה הפכוהו לנכנע בנפשו ,לממורמר, כיצד משקמים אותו? כיצד שותלים בתוכו ערך עצמי? או קמצוץ של גאון? – נותנים לו להיות חלק מהפסיפס האנושי שיצר את השבט שלו וכל שבט הוא חלק חשוב מהפסיפס הקבוצתי שיצר את השלם. כלומר כל אדם הוא חלק חשוב בפאזל הלאומי. [אין אנשים שקופים!!!].
מה שמעניין שבפרשה הזו אין סיפורים או התייחסות למצוות או תיאור של אישיות מחנכת אלא רק דיווח "יבש" על מפקד אוכלוסין ומפת הערכות במדבר של מי יחנה בצד ימין ומי בשמאל, מי בדרום ומי בצפון, מי בראש המחנה ומי בסופו.
נכון, יש כאן רצון להראות כי אין מחנה ישראל ערב רב הצועד במדבר ללא סדר או משטר פנימי, שזה דבר נפלא בפני עצמו, אבל גם מעלה דילמה לא פשוטה.
כשאני קוראת את הפרשה [ואני קוראת] יש כאן איזה פרדוקס, אין כאן איחוד בכלל, להיפך -
בפרשה זו בעצם מונחת התשתית על פירוד העם. החלוקה של העם לשבטים.
נשאלת השאלה למה היה צריך להיעשות הפירוד הזה? למה אחרי שסוף כל סוף יצא העם ממצרים במקום לגבש אותו כיחידה אחת, שבמצב הנוכחי הרבה יותר פשוט וקל, נעשה בו פירוד?
איפה האינטגרציה? עכשיו שכשקושי השעבוד מחק כמעט לחלוטין את ההבדלים השבטיים, הסבל והייסורים היו מנת חלקו של העם הזה ושם לא היה כל הבדל בין יהודי ליהודי.
כאן במקום לחזק את ה"יחד", במקום ללכד את השורות, מחזירה התורה אל השבטיות הקדומה.
למה המספר רואה צורך להנציח את השבטיות?
מדוע צועדת התורה בדרך הפוכה מזו שצעדו בה כל העמים במהלך ההיסטוריה?
ההיסטוריה הקרובה מלמדת שמדינת ישראל נכשלה כישלון צורם כאשר ניסתה עם הקמתה "לאשכנז" את עדות המזרח ולכפות עליהם אורח חיים ואורח חשיבה מזרח אירופיים.
את החוויה הזו חוו בני עדות המזרח שתרבותם נחשבה נחותה מתרבות המערב ואת תרבותם צריך "להעלות" ולהשוות. והדבר הזה פער בעם פצע שמדמם כבר 70 שנים.
פרשת במדבר מראה כי השבטיות היא זו שמאחדת ולא מפרדת. ו"לאחד" את השורות.
ויותר מכך הפרשה מחדדת את הקווים המפרידים בין שבט לשבט ומציבה ביניהם גבולות פיזיים. לכל שבט נקבע מקום החנייה המדויק שלו מסביב למשכן. עליו לדעת את מקומו, את גבולותיו, ואל לו להתערבב בשבטים אחרים. לכל שבט היה דגל משלו וצבע וסמל, ויותר מכך - כבר נעשית ההכנה להלכות החיים בארץ: כל שבט יקבל את גבולותיו בארץ ואל לו להתערבב עם שבט אחר, לכל שבט יוקמו מערכות משפט נפרדות והן ישפטו את בני שבטן על פי זהותו ואופיו של השבט. כשתשתית החוק היא התורה.
הרמב"ם כותב שלעתיד לבוא יתקבצו כל פזורי ישראל מחדש בא"י תוחזר התפארת השבטית.
אומרת התורה - בני האדם שונים זה מזה. צרכיהם הגשמיים והרוחניים גם הם שונים כך גם גישתם לחיים,
לכן צריכה התפתחותם האישית הלאומית להתאים למבנה האופי המיוחד לתוכו נבראו.
ויותר מכך, קבוצה אנושית אחת נבדלת מרעותה. ההיסטוריה מוכיחה כי כל ניסיון לערבל קבוצות אתניות נידון לכישלון.
מהו הרעיון המסתתר כאן:
כאשר מורדים עשרת הדיברות, הם ניתנים לקהל ישראל.
התורה הותאמה לכל אדם. היא מוצאת את ביטויה הרבגוני בשנים עשר השבטים.
דווקא מתוך החלוקה הזו, דווקא בידיעת ההבדלים ובהגדרתם, טמון סוד החיבור הנכון בין כל חלקי העם. מפני שכאשר האדם מבין את הייחודיות שלו ואת השונות שלו ומודע לזכות שלו לשמר אותה - הוא יכול לקבל את האחר ולהכיר בזכותו של הזולת לצעוד גם הוא בדרכו המיוחדת.
החינוך לשבטיות הוא-הוא החינוך "למציאת העצמי" בתוך הכלל הלאומי.
זו פעולה הכרחית לחנך לאחדות אמת של העם.
זה יחודו של חודש זה בו ניתנה התורה.
ועוד דבר אחד שצריך לזכור, דבר מאד חשוב בעניין החג הזה -
שבו נקראת מגילת רות.
מגילה שכל כולה על אישה, פמיניסטית משהו, היוצאת כנגד הרוח הכללית, בוחרת ללכת בלי כל מחויבות לעולם אחר. והכי חשוב שהיא גם מצהירה בפני חמותה "אל אשר תלכי אלך".
תגידו לי, זה לא חלומן הרטוב של כל החמיות?
אבל אמנם אנחנו מתכנסות בערב ראש החודש הזה, אז אני רוצה להתחיל אותו בתפילה מהלב.
בראש חודש זה הבא עלינו לטובה.
תפילה
מחדש החודשים,
אנא אלי, עזור שגם בנו תשרה הברכה ונהיה מכוסים בהשגחתך.
בחודש זה פותח אתה בפנינו את שערי האמונה, שאזכה שליבי יהיה פתוח להכיל ושכלי להבין את הניסים.
אנא אלי – שחרר אותי ממידת העצבות הנובעת בי, ושמחני במקום בו אני נמצאת,
עזור לי להיות בשלמות עם רצונך ממני, שחרר את כל מה שמעכב אותי מלשמוח,
עזור לי להאמין שהשמחה פתוחה בפניי, והעצבות ממני והלאה,
כי העצבות היא כלא אפל והשמחה- היא עולם החירות.
אנא אלי - בחודש זה אתה הפותח בפנינו את שערי האמונה, שאזכה שליבי יוכל לבחור נכונה.
כמו שנאמר:
"הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ."
אמן.
המלה חודש משמעותה התחדשות! בכל חודש יש הארה והשפעה רוחנית המושפעת מלמעלה והיא המיוחדת לו. קדושת הזמן הזו משמשת ככלי להתפתחות רוחנית. כל חודש מהוה "פוטנציאל" להתחדשות של האדם בתחומים מיוחדים בחייו, להיבנות ולהתקדם בהם. כדי ליצור את השינוי יש להבין את משמעות השורש הרוחני של החודש ביחס לעצמנו.
בחודש סיוון חוגגים את מתן תורה, חודש זה מסמל זמן של גדילה ששיאה החל בתהליך השחרור הראשוני מעבדות לחרות - בפסח. מאז אנחנו סופרים 49 פעימות [ימי ספירת העומר] שכל פעימה הינה צעד של ההארה, צעד של גדילה ועצמאות רוחנית.
על מנת להתחבר להארה הרוחנית הגבוהה שירדה לעולם במתן תורה, נדרשת הכנה שלכאורה נראית כל כך פשוטה וקלת ביצוע.
שעליה אמר רבי עקיבא:
"ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה".
מהי אהבת "כמוך"?
האדם מוצא עצמו בתנועה בלתי פוסקת, תמיד חושב לאן הוא יכול להתקדם, לאילו שיאים תנסוק הקריירה שלו. תובנת חודש סיוון מלמדת כי על האדם ללמוד לצעוד בצעדים מתונים את חייו, להתקדם קדימה אך גם פנימה, בשאיפה להיות טוב יותר, אמיתי יותר – לחוות את מהות הבגרות הרוחנית, של האדם הרואה את עצמו ואת האחר באותה מדרגה.
בגרות זו, היא ורק היא מאפשרת לנו להרחיב את ה"כלי" להתחבר אל הלב, לדעת תובנת "ואהבת לרעך כמוך".