ראש חודש טבת
טבת הוא החודש הרביעי בלוח העברי בשנה המתחילה בחודש תשרי, והעשירי בשנה המתחילה בחודש ניסן. בחודש טבת 29 יום.
מקור שמו של החודש, כשמותיהם של שאר החודשים בלוח העברי, בשפה האכדית.
שם החודש היה טביתו - tebitu - שפירושו משהו ששוקעים בו. נראה כי בעקבות הגשמים והבוץ העמוק אשר מאפיינים את החודש, זכה לכינוי זה.
סמלו של המזל הוא גדי, הכוכב השולט בו הוא שבתאי שנברא ע"י האות ב' והאות של החודש, האות ע', מתקשרת לתכונת הראיה.
"... צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק ומפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' ולא ברוח ה' ואחר הרוח רעש ולא ברעש ה' ואחר הרעש אש ולא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה...". [ספר מלכים א' פרק י"ח פסוק י"א]
סיפורו של אליהו הנביא למול נביאי הבעל בכרמל, עולה ומציף את הזיכרון הקולקטיבי של העם. העם ומנהיגיו פונים לסגוד לאלילי הבעל ... אין תחום אחד נקי, יש פגיעה בכול אמות המוסר האנושיות.
אליהו הנביא פונה אל המלך אחאב ומתריע, אליהו מודיע לאחאב כי תהיה בצורת -ואחאב שאינו מוכן לקחת אחראיות כמנהיג העם על המחדל הזה, על ההזנחה הפושעת של כל תחומי המוסר בא"י, אלא הוא שותף פעיל בה [בכך שנישא לאיזבל בת מלך צידונים, שהביאה אל תוך הארץ את תרבות הבעל] – מאשים את אליהו וקורא לו עוכר ישראל. אליהו מחוסר ברירה בורח ומסתתר ... בתקופה הזו מסופר על רעב מאד כבד בארץ ... כאן גם מסופר על הנס שעשה אליהו לבן האלמנה שאכסנה אותו בביתה ...
לאחר שלוש שנים פונה אליהו לאחאב ואומר לו לאסוף את כל נביאי הבעל בכרמל ... שם מנסים הנביאים להדליק את המזבחים שלהם ולא מצליחים ואליהו בטקס מרשים של הרטבת המזבח פעם אחר פעם ... והדלקתו בעזרת אש משמים ... מראה לנביאי הבעל את עוצמת האלוהות ... הכרמל נשרף בשריפה גדולה שמכלה את כל שהיה -
בשלב הזה מתגלה מנהיג רוחני אכזר וחסר רחמים שרודף את נביאי הבעל עד לנחל הקישון, שם הוא שוחט את כולם עד שהקישון מימיו הופכים אדומים כדם.
ואז ... לאחר האקט האכזר הזה ... של נהרות דם ... הוא מתיישב על ההר [הר הכרמל] ומבקש מהנער לגשת לכיוון הים ולראות אם מתקרבים ענני גשם. כל שהנער רואה הוא עב קטן אחד ...
"ואליהו עלה אל ראש הכרמל ויגהר ארצה וישם פניו בין ברכו ויאמר אל נערו עלה נא הבט דרך ים ויעל ויבט ויאמר אין מאומה ויאמר שוב שבע פעמים ויהי בשביעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש עולה מן הים ..." [פרק י"ח פסוק מ"ד].
הגשם מגיע ... הבצורת נשברת, אנרגיית המים מגיעה לאחר האש שכילתה ... מפייסת את אמא אדמה.
האם יש כאן מקריות?
אנו נכנסים למרחב חדש בזמן והוא חודש טבת.
מתוך חנוכה, חודש שבו התרחש נס, אנו יוצאים ונכנסים לחודש טבת, חודש של דינים.
ישנם שלושה חודשים בשנה של דינים: טבת, תמוז, אב.
חודשים בהם עם ישראל חווה זמנים לא קלים, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.
השבט המקושר לחודש הוא שבט דן. דן מרמז על דין.
במדבר, שבט דן היה הולך אחרון ומאסף את כל השבטים, היה המגן והמאסף של השבטים. שבט יהודה היו הולכים בראש ודן בסוף. נאמר גם כי משיח בן דוד, אימו משבט דן ואביו משבט יהודה.
אנו תופסים את הזמן כשרשרת של תמונות נפרדות אותו אנו חווים כמציאות של אור וחושך.
כאן נכנסת תובנת האות ע'. חודש טבת הוא זמן טוב לבדוק כיצד אני רואה את המציאות? יש לנו שתי עיניים. עין ימין, עין של חסדים שרואה את החיובי. ועין שמאל שרואה את החסרונות [הדינים].
את דרך הראיה אנו צריכים לאמן, אנו צריכים לחבור אל העין השלישית "והיו לטוטפות בין עיניך" [אנו צריכים ללמוד לראות מעבר לראיה הארצית חומרית ...].
כי המוח האנושי יכול להכיל 24 תמונות [פריימים בשניה]. התודעה הגבוהה המיוצגת ע"י תת המודע בחיינו יכולה להכיל כ-5 מיליון תמונות בשנייה, יכולת התודעה גבוהה באלפי מונים מיכולת ההבנה השכלית ... בתוך תהליך הכרת המהות הרוחנית של כל אדם אנו לומדים בחודש דינים זה לפתח את מערך הראיה, להוריד את מסכי ה"עשן" שמכסים את יכולת הראיה הנרחבת ומתחילים בתוך הגברת האור של הנרות ... כדי שגופנו הפיזי יוכל להכיל את האור הגדל, את התגברות נוכחות התודעה ...
אנחנו משולים לאדם ההולך ומגשש באפלה וכשמישהו מדליק את האור פתאום מתגלים המשוכות והבורות של חיינו ... הפחד מהתמודדות מול בורות ומשוכות אלו יכול להקפיא אותנו ולהרחיק אותנו מעבודה פנימית. חכמת הקבלה מדברת על החכמה שבקבלה - חכמה היא אור.
הדבר החשוב ביותר בעבודתו של אדם היא היכולת להכיל את עצמו על כל מגרעותיו וקלקוליו. לדעת שיש לו בורות, לראות אותם, ולהתחיל לעבוד. האדם הרוחני שואל שאלות במסע שלו לגילוי האור הפנימי, אל מול זה מתגלים חסרונותינו. מסבירים המקובלים שגילוי זה של חסרונות, אלו הם הכלים הכי טובים לגדילה, כלים לצמיחה... לפעמים המסע הרוחני של אדם יכול להרחיק אותו מהמקום אליו הוא הולך, מהמקום אליו הוא רוצה להגיע. כשאדם מגלה את הכיעור של עצמו, את החסרונות של עצמו, זה סימן שהוא מתקדם במסע הרוחני.
האיבר של החודש הוא הכבד, המרמז על כבדות. זהו המקום בו מתנקזים כל הרעלים. השורש של הכעס היא מידת הגאווה. על הגאווה כתוב "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד אמר הקב"ה על אדם בעל גאווה". היכן שישנה גאווה, השכינה מסתלקת. האור האלוהי העליון לא יכול לשכון שם.
אם לא הייתה לאדם גאווה, הוא לא היה כועס. אדם כועס כשלא מסתדרים לו הדברים כפי שהוא תכנן ואז תחושת ה"פספוס" שלו הופכת למנוע לכעס ובכעסו הוא בעצם מוציא את האלוהות הבוראת מתוך מציאות חייו. ראייתו מצטמצמת והוא לא יכול לראות את ההויה.
חשוב לזכור בחודש הזה, כי אנרגיית הכעס בנו מתגברת, ולכן כדאי לקבל את עצמנו יחד עם החסרונות. לא להתרגש כשהכעס עולה פתאום ואנחנו לא מבינים מדוע אנחנו לא כתמול שלשום. זוהי האנרגיה המוטבעת בחודש זה. צריך לזכור כי אחרי טבת זה יעבור. יש להתייחס לעצמנו במידת סלחנות, בחמלה, ברחמים. כמו שאנו לא מפייסים אדם בכעסו, לא פונים להיגיון של אדם בזמן כעס כי ההיגיון לא נמצא שם כרגע, כך גם עלינו לנהוג עם עצמנו. העצה הכי טובה כשמגיע הכעס היא פשוט לעצור! לא לעשות כלום! לחכות עד יעבור זעם.